<h1>הבתים — שערי עבודת יום הכפורים שער ראשון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שבעה ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. ומפרישין אותו מאשתו כל שבעה ימים, שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעה ימים ואינו יכול לעבוד. ומתקנין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול, ואותו השני אין מפרישין, שמעלה יתירה היא שעשו לכהן גדול. ארע בו פסול בין קודם תמיד של שחר בין אחר תמיד של שחר עומד הכהן האחר תחתיו ומתחיל מעבודה שפסק ראשון, ואינו צריך חינוך אחר, שעבודתו מחנכתו. אחר יום הכפורים, הראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. לכהן גדול משום איבה. לכהן הדיוט משום מעלין בקודש ואין מורידין. ואם עבר זה השני ועבד ככהן גדול, עבודתו כשרה. מת הראשון מתמנה זה השני תחתיו וחוזר לעבודתו ככהן גדול, ואין חוששין לאיבה לומר שנראה כצרה מחיים. באותן שבעה ימים שמפרישין אותו, מזין עליו בשלישי להפרשתו, ובשביעי שהוא בערב יום הכפורים, שמא נטמא במת ולא ידע, חל להיות שלישי או שביעי בשבת, דוחין את ההזאה.
<h2>דף יד.</h2>
כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל. וכל זה כדי שיהא רגיל בעבודה ביום הכפורים.
<h2>דף יח.</h2>
מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום, ואומרים לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום הכפורים בשחרית מעמידין אותו בשער מזרח, ומעבירים לפניו פרים אילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. כל שבעה ימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה, ערב יום הכפורים עם חשכה לא היו מניחים אותו לאכול הרבה, שהמאכל מביא את השינה. ואין מאכילין אותו לא אתרוג ולא ביצים ולא יין ישן ולא גריסין ולא חלב ולא גבינה ולא בשר שמן ולא מוריס ולא כל דבר המביא לידי טומאה, כגון לגלוגות ושחלים.
<h2>דף יח:</h2>
כל לילי יום הכפורים אם היה חכם דורש, ואם תלמיד דורשים לפניו, אם רגיל לקרות קורא, ואם לאו קורין לפניו. ובמה קורין לפניו, באיוב ובעזרא ובדברי הימים ובדניאל. בקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין באצבע צרדה ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן שחיטה. ואין מעסיקין לא בכנור אלא בפה. ומה היו אומרים, אם י"י לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם י"י לא ישמור עיר שוא שקד שומר. יקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא [תהא] שינה חוטפתו.
<h2>דף יט:</h2>
בימי בית שני צץ המינות בישראל ויצאו הצדוקים מהרה יאבדו ושאין מאמינים בתורה שבעל פה והיו אומרים שהקטורת של יום הכפורים מניחים אותה בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים בקודש הקדשים מטעם זו שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפורת אמרו שהוא ענן הקטורת, מפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטורת אלא בקודש הקדשים לפני הארון, שנאמר ונתן את הקטורת על האש לפני י"י. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושלוח ב"ד משביעים אנו עליך שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך, והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והם פורשים ובוכים לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין ושמא אין בלבו כלום, לשון רבנו משה. מעשה בצדוקי אחד שתיקן מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה, פגע בו אביו, אמר לו אע"פ שצדוקים אנו מתייראים אנו מן הפרושים, אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת אימתי יבא לידי ואקיימנו עכשיו שבא לידי לא אקיימנו. לא היו ימים מועטים עד שמת ומוטל באשפה והיו תולעים יוצאים מחוטמו.
<h2>דף לב:</h2>
כל עבודות יום הכפורים היו בכהן גדול, ואינן כשרות אלא בו. וחמש עשרה בהמות היו קרבות ביום זה, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר חטאת הנעשה בחוץ ונאכל לערב. ועוד מקריבין מוסף יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף, ואיל לעולה. וכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו, משלו הוא מביא ולא משל צבור ולא משל אחיו הכהנים. ואם הביא פסול שנאמר אשר לו, שנה עליו הכתוב לעכב. ואע"פ שהכהנים מתכפרים בו ואין אדם מתכפר בחטאת שאינו שלו, הפקיר המקום ממונו לכל אחיו הכהנים, והרי כולם שותפין בו. כתב הר"ם לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר, הכהן העומד לו תחתיו אינו מביא פר אחר אלא שוחט הראשון. ואינו חטאת שמתו בעליה שתמות, שאין חטאת הרבים מתה. שחט את הפר ומת קודם שיכפר בדמו, הכהן האחר נכנס בדם זה ומכפר בו, עד כאן. וכן מקריב איל הבא מן הצבור האמור בפרשת אחרי מות, והוא האיל האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף, ונקרא איל העם. ושני שעירים, האחד שמשלח לעזאזל, והאחד שהיה קרב חטאת והוא נשרף, ושניהם היו באים משל צבור.
<h2>דף נא:</h2>
כל עבודות יום הכפורים היו בכהן גדול, ואינן כשרות אלא בו. וחמש עשרה בהמות היו קרבות ביום זה, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר חטאת הנעשה בחוץ ונאכל לערב. ועוד מקריבין מוסף יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף, ואיל לעולה. וכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו, משלו הוא מביא ולא משל צבור ולא משל אחיו הכהנים. ואם הביא פסול שנאמר אשר לו, שנה עליו הכתוב לעכב. ואע"פ שהכהנים מתכפרים בו ואין אדם מתכפר בחטאת שאינו שלו, הפקיר המקום ממונו לכל אחיו הכהנים, והרי כולם שותפין בו. כתב הר"ם לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר, הכהן העומד לו תחתיו אינו מביא פר אחר אלא שוחט הראשון. ואינו חטאת שמתו בעליה שתמות, שאין חטאת הרבים מתה. שחט את הפר ומת קודם שיכפר בדמו, הכהן האחר נכנס בדם זה ומכפר בו, עד כאן. וכן מקריב איל הבא מן הצבור האמור בפרשת אחרי מות, והוא האיל האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף, ונקרא איל העם. ושני שעירים, האחד שמשלח לעזאזל, והאחד שהיה קרב חטאת והוא נשרף, ושניהם היו באים משל צבור.
<h2>דף נג.</h2>
בימי בית שני צץ המינות בישראל ויצאו הצדוקים מהרה יאבדו ושאין מאמינים בתורה שבעל פה והיו אומרים שהקטורת של יום הכפורים מניחים אותה בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים בקודש הקדשים מטעם זו שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפורת אמרו שהוא ענן הקטורת, מפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטורת אלא בקודש הקדשים לפני הארון, שנאמר ונתן את הקטורת על האש לפני י"י. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושלוח ב"ד משביעים אנו עליך שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך, והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והם פורשים ובוכים לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין ושמא אין בלבו כלום, לשון רבנו משה. מעשה בצדוקי אחד שתיקן מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה, פגע בו אביו, אמר לו אע"פ שצדוקים אנו מתייראים אנו מן הפרושים, אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת אימתי יבא לידי ואקיימנו עכשיו שבא לידי לא אקיימנו. לא היו ימים מועטים עד שמת ומוטל באשפה והיו תולעים יוצאים מחוטמו.
<h2>דף סב.</h2>
שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד. ואע"פ שאינם שוין כשרים. לקח אחד מהם היום ואחד למחר כשרים. מת אחד מהם, אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני, ואם משהגריל מת יביא שנים ויגריל בתחילה. אם היה אותו שמת של שם, זה שעלה עליו השם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת, זה שעלה הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו והשני שבזוג ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה, שאין חטאת צבור מתה. פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם [וקרבו] ונמצאו הראשונים, ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה. וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו [וקרבו] הראשונים, וירעו השניים עד שיפלו בהם מום, שאין חטאת צבור מתה, לשון רבנו משה. המום שפוסל בשעיר המשתלח, אפילו מום עובר, וכן אם נעשה מחוסר זמן פסול, כגון שנשחטה אמו לחולה ביום הכפורים, ואסור לשחוט הבן באותו היום משום אותו ואת בנו. ואע"פ שלא היה נשחט, דחייתו להר זוהי שחיטתו.
<h2>דף ע:</h2>
כל עבודות יום הכפורים היו בכהן גדול, ואינן כשרות אלא בו. וחמש עשרה בהמות היו קרבות ביום זה, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר חטאת הנעשה בחוץ ונאכל לערב. ועוד מקריבין מוסף יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף, ואיל לעולה. וכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו, משלו הוא מביא ולא משל צבור ולא משל אחיו הכהנים. ואם הביא פסול שנאמר אשר לו, שנה עליו הכתוב לעכב. ואע"פ שהכהנים מתכפרים בו ואין אדם מתכפר בחטאת שאינו שלו, הפקיר המקום ממונו לכל אחיו הכהנים, והרי כולם שותפין בו. כתב הר"ם לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר, הכהן העומד לו תחתיו אינו מביא פר אחר אלא שוחט הראשון. ואינו חטאת שמתו בעליה שתמות, שאין חטאת הרבים מתה. שחט את הפר ומת קודם שיכפר בדמו, הכהן האחר נכנס בדם זה ומכפר בו, עד כאן. וכן מקריב איל הבא מן הצבור האמור בפרשת אחרי מות, והוא האיל האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף, ונקרא איל העם. ושני שעירים, האחד שמשלח לעזאזל, והאחד שהיה קרב חטאת והוא נשרף, ושניהם היו באים משל צבור.
